זרעי חורף

עכשיו זה הצד השני של הרחוב, קפטן בשחור ולבן, עשן.

זוגות זוגות , זכר ונקבובית,

זרעי חורף נטמנים בגשם

באדם באדמה.

הצעתי לה פלח תפוז והיא התחילה לבכות,

מלמלה משהו על זה שהחיים שלה מחורבנים ולא טובים

ושמקלפים אותה ולוקחים ממנה פלחים ולא מחזירים, אז כיסיתי אותה בקליפה שלי.

קצת מסריח בתוך הקליפה שלי ופחדתי שהיא תברח, ובמקום הדיכאון

היה ריח מתוק של חן ויופי ונגה.

ישבנו בתוכי לילה שלם והיינו הכוכבים והחושך והירח והתנים,

והקליפה שלי שעכשיו גם שלה מתחילה לכסות את הכל לאט לאט.

העיניים שלה זרחו כמו שני שמשות קפה, שחורות ככה,

שיער בוער למעלה כאילו חשמל סטטי ממגנט אותה לאלוהים.

כי יש ימים שהיא כמו תיאור קלאסי מרומן רוסי, עם צבע וחום וחוויה,

ויש ימים שהיא כמו השלג שרואים בטלוויזיה כשיוצא התקע,

עכשיו אני יעני, באופן אישי, מעדיף צבע וחום כי קצת קר פה ואפור,

וגם זה קצת כמו לעשן ואני אוהב לעשן.

עשן יוצא מהריאות, אני משפשף  את העיניים שלי חזק ונראה לי ששכחתי משהו.