פלורנטין של מטה

פלורנטין- ערב- מאוחר לאללה ואני בדודא למשהו מלוח וקריספי, או חמוץ מתוק לחילופין..
...........................
החיים האלה מורכבים מהמון מצבים תחושות צבעים וצלילים אבל ישנם שני מצבי צבירה עיקריים, שתי גדות לנהר ואנחנו מזגזגים בניהן, שטים עם או נגד הזרם, פעם לימין ופעם לשמאל, פנימה והחוצה. על מצבי הצבירה העיקריים של הילד, הבוס, ההוא ששולט בכל הטראומות שמחזיק בכל המפתחות, שיודע את כל הסודות, ההוא שאנחנו קוראים לו- אני. מצב צבירה אחד הוא ברגיל, אתה קם שותה קפה יוצא לעבוד מכיר מדבר מתקשר פועל מסתפק וחוזר לנוח כשהשיגרה היא דבר שיגרתי לחלוטין והכל מאוד הגיוני מתחילתו ועד סופו. את זה אנחנו מכירים יותר מדיי טוב, זה בא ביחד עם אישה כזאת חמודה ונחמדה, מקצוע אפרורי כלשהו ואי חציית קווים אדומים שלא לצורך או בעצם אי חציית קווים בכלל, כמו שהגננת הייתה אומרת: ”תשתדל לא לצאת מהקווים חמודי“. מצב הצבירה השני הוא יותר נוזלי על גבול הנדיף הייתי אומר, מין מצב רוח כזה לא ברור ולא קשור לשום דבר מהיומיום הרגיל שאנחנו שוחים בתוכו, מצב רוח כזה שאתה לא יודע אם זה עצב או נוסטלגיה ואתה מתחיל לחפש תירוצים ללמה אתה מרגיש את מה שאתה מרגיש רק כדי שתוכל להפסיק להרגיש את זה ולשוב לרחם הנעימה והמשכרת של השיכחה השיגרה וההגיון. לו הייתי מקשיב לאינסטינקט העצלן שלי באותו לילה ופשוט זורם לישון הכל היה מסתדר פחות או יותר בסדר (או שלא) העיקר שהייתי יודע בדיוק מה אני מרגיש והכל בשליטה והכל סבבה.. אהה מה מה סחבק לא מסוגל להתעלם מסכנה וברגע שעשן המסתורין האפלולי והלא נודע עולה באפי אני נמשך לשם כמעט בלי שליטה (האמת בלי שליטה בכלל בכלל ה“כמעט“ זה נטו לשם הניסוח). באותו לילה קיצי מהביל הסתובבתי וחזרתי הבייתה מערב רגיל לחלוטין של לשבת לעשן לשתות להסתכל על ציצים ולבלבל תמוח בתקווה שתצוץ לה איזו בחורה טובה, מנומסת, יפיפיה, מטופחת, מתמסרת, או בקיצור כזו שלא תמצאו בשכונתנו המגניבה ובטח לא ב2 בלילה.. אז מיציתי את מה שהיה ניתן למצות והתחלתי לצעוד בפרנקל לכיוון הצד האפל של פלורנטין או כמו שאני אוהב לקרוא לו- סביוני צ‘לנוב. אני הולך לי והולך והולך לא חושד בכלום ואין זקנה ואין קמח של קמחים ושום דבר לא מתפצל לשניים ואין אור חזק של עב“מים, סתם עוד צעידה כזו חצי מהורהרת חצי עייפה כשלקראת הרצל אני מתחיל להרגיש את זה שוב, התחושה המציקה הזו שיושבת בפנים ולא נותנת לי מנוח אפילו לא לשנייה מזדיינת אחת. מין ערבוב של עצב נוסטלגיה עצבים וחוסר שליטה נוגה הגובל בהשראה למשהו מאוד לא ברור. אולי ההגדרה הכי מדוייקת לזה תהיה תחושת צורך במשמעות, וכן, זה קורה גם לי תאמינו או לא. אחת לכמה זמן הבנאדם צריך משמעות, כמו אוויר או אוכל או סקס, אנחנו אוכלים נושמים וצורכים משמעות בכל מיני צורות- עבודה, משפחה, דעה פוליטית, סטטוס חברתי, כל אלה מגדירים אותנו ונותנים לנו קצת שלוות נפש כזאת של אני בסדר כי אני כזה וכזה וכי אני בטח לא כזה ולא כזה מה שאומר שהכל בשליטה ואני בסדר גמור.. מפה לשם באחת הסימטאות אני קולט איש בגיל העמידה משתופף לו מאחורי פח אשפה ודופק ראש של נייס גיי. כל זה בלי להעיף מבט עלוב אחד לכיווני או לכיוון כלשהו חוץ מלהביט למבחנה בלבן של העין ומדיי פעם לתת הצצונת לקססה לבדוק שהיא לא עפה לשום מקום ושהכל בסדר. התיישבתי לידו, הדלקתי ג‘ויינט של ירוק נורמלי כדי להסוות את הריח, שתקנו. אחרי רגע שנדמה כמו עשרים דקות של דרשה בבית כנסת, שזה שווה ערך לשעתיים בשעון עם בטריה עובדת, הוא הסתכל עליי והתחיל לשאול אותי לאט אבל בטוח, כאילו זו סדרת שאלות סטנדרטית שהוא שואל את כל מי שמתיישב פה ליד הפח לפחות פעמיים ביום. מי אתה? הוא שאל, אני אלון השבתי. מה עושה בחיים? הוא מגשש, וואלה אני מוזיקאי אבל.. ופה אני מתחיל לחרטט ולתרץ למה אני עובד בבניין ולמה ככה וחרטאבוצ‘קס ובני דודיו. הבחור לא נותן לי לסיים ומגביר את קצב השאלות, בשלב הזה כבר הבנתי שהוא לא באמת מעוניין שאענה לו ושיש לו משהו חשוב לומר לי, אז הצמדתי את שפתיי אחת לשנייה וסתמתי תפה רגע. מתי הייתה הפעם האחרונה שקלטת כמה החיים האלה הזויים ולא הגיוניים ונטולי הקשר לחלוטין הוא שאל. מתי בפעם האחרונה איבדת שליטה בתוך עצמך בלי להיכנס לפאניקה, מתי בפעם האחרונה אהבת מישהי יותר משנה ונשארת עם הביצים מחוברות אליך בלי לאבד בה עניין מרוב סרטים וחוסר יציבות רגשית. מתי בפעם האחרונה התלהבת ממשהו באמת באמת כמו ילד שנוסע על אופניים בלי גלגלי עזר בפעם הראשונה. מתי בפעם האחרונה עשית משהו עם עיניים בורקות מפליאה והשתאות. מתי בפעם האחרונה קמת בבוקר ושאלת את עצמך מה נסגר, מה פאקינג נסגר עם החיים אלה, מה הלו“ז? יש לי תכונה בזויה שקשורה בדמיון המאוד מפותח שלי, שגורמת לי להקשיב לבנאדם ובו זמנית להפליג על כנפי הדמיון בהשראת המילים שהוא ממלמל שלפעמים נקלטות בתלמוס, עמוק בפנים, ישר באיצטרובל, ולפעמים נתקעות בפקקים של הקורטקס, במעטפת החיצונית של הנפש. כך או כך אני לא תמיד מאה אחוז מקשיב, ז“א אני מקשיב אבל זה יותר כמו ללמוד בעל פה את המילים שעברות לי באוזן ולהיות מסוגל לחזור אחרי שני המשפטים האחרונים כמעט במדוייק, ופחות להקשיב כמו להקשיב להקשיב, וזה לא שאני אוהב לדבר יותר מדי אני דווקא נהנה לשמוע דברי חכמה שנאמרים עם מעט חביבות ומעט כריזמה זה תמיד מרתק, אבל מה לעשות שהדמיון שלי הוא רב חובל מנוסה שאוהב לצאת להפלגות כל אימת שיתחשק לו ומתחשק לו די הרבה.. במיוחד אחרי פייסל טוב. הוא דיבר ודיבר ודיבר ואני כבר מזמן החרשתי את שירת הסירנות באוקיונסי דמיוני והנה אני שט לי רגוע ושלו כשמילמולי הנרקומן החכם משמשים לי פסקול לסרט שאני חי בו כרגע. זה סיפור מהחיים עם התחלה ושאלות אבל בלי פאנץ‘ כי פאנץ‘ שייך לבמת התיאטרון והטלוייזיה, לקולסיאום הוירטואלי אליו נוהר ההמון כדי לשחוט לנהום לגרגר ולהנות מהחשיפה ההולכת וגוברת של סרטוני חתולים, שיימיניג, רכילויות, ושאר מרעין בישין חמודין ולגמרי מיותרין. העיקר זו הדרך ולא התוצאה, העיקר זה המאמץ הניכר ולא הקפה על פסגת ההר...