סיפור עם ערבי עם נגיעות סבתו

ירח עגול ולבן עולה אל שמי הלילה של בגדד ופארוק שופת קפה על האש מהפולים של עבאד אל האדי. כולם יודעים שפולים אורגנל זה רק אצל עבאד. זה לא המרקם והטעם כמו הניצוץ השובב והחיוך שמרוח דרך קבע על פניו של הזקן. בדוכן הקטן בסמטה מאחורי הכיכר הוא יושב לו, קיץ או חורף לילה או יום, הוא שם, משחק בשרשרת ומזמזם את ’יג'אמיל‘ בקול בס עבה ורך. הקפה מתבשל ועוד רגע ירד לו במורד הגרון מר ומתוק כאחד מדיף ריח משכר ושחור כמו הלילה הזה. הזקנים אומרים שבליל ירח מלא רגע לפני שהקפה מוכן - ממש שנייה לפני יש רגע קטן של אור, ואם עשית באותו יום מעשה חסד, מעשה צדקה; תוכל לבקש את אשר חפץ ליבך ואללה ברוב רחמיו יפתח לך מאוצרו הטוב ויעניק לך משאלתך.

אותו בוקר יצא פארוק לשוק עם כסף מספיק לפולים ומעט האוכל כדי צורכו לאותו יום. עני מרוד היה וצנוע, ומעולם לא קנה יותר מהמעט שנצטרך כדי לשרוד, שני תפוחי אדמה, כיכר לחם, 5 עלי גפן ומעט חומוס. על הקפה לא ויתר מעולם. והיה ולא הספיק לו כסף לתפריט הנ"ל הסתפק בכיכר לחם ותפוח אדמה בודד אבל על הקפה לא ויתר. יוצא פארוק אל אפילת הבוקר והבטן המקרקרת נותנת מעוף לרגליו, והוא הולך כמעט רץ - מרחף. בדמיונו כבר גולש לו הלחם והחומוס החם להשקיט את הבטן הרעבה ונותן מעט כוח לפני ייקח את כליו וייצא לטייח את קירות בגדד בשמש הלוהטת. הדוכן של עבאד נמצא ממש מעבר לפינה וריח הקפה ממלא את נחיריו כמו בושם של אישה בערב חג. בצד על מצע בדים מלוכלכים ישב לו חסר בית שריח השיכר שנדף ממנו לא עלה בקנה אחד עם ניחוח גן העדן של פולי הקפה והסבל שניבט מעיניו פוגגו לחלוטין את פנטזיית ארוחת הבוקר של פארוק. אומרים אצלנו : "גדול עני הנותן מהמעט שיש לו מעשיר הנותן שבעתיים" ופארוק איש צדיק היה, לא פיספס אף תפילה או דרשה מימיו, על כן עצר ממרוצתו והתיישב ליד המסכן. מנסיונו עם עדת העניים וחסרי הבית יידע פארוק לשתוק וחיכה שיפתח השיכור את פיו, החיים ברחוב קשים הם והלב מתקשח עם השנים ואינו פותח שעריו לכל עובר אורח. ישב פארוק שעה קלה וחלק בשקט את הכאב עם אדם שהחיים לא האירו לו פנים, יישב בסבלנות וחיכה.

לבסוף פתח השיכור את פיו והחל מספר בקול צרוד: "עשיר מופלג הייתי ואחוזה עם מאה ועשרים עבדים וארבע מאות ראשי בקר היו מנת חלקי. שבע נשים נשאתי וקולות צחוקם של ילדיי עת רצו יחפים על המדשאות בחצר היו למנגינת הבוקר שלי, שמש אללה זרחה עליי יום ביומו ואני כבר התרגלתי לשגרה ולשפע הרב. יום אחד נתדפק על דלתי סוחר בדים והתחנן שאקנה ממנו משהו, בדים אלו הם רכוש המשפחה ומהסוג המשובח ביותר, הוא אמר והצביע על הסמל שנרקם בבד בחוט זהב- איילה וכוכב בין קרניה, ומלבד זאת בת יש לו לחתן וכסף אין. אני שעשיר הייתי וליבי הקשיח מהשפע הרב לא נזדקקתי לבדים ויהיו משובחים ככל שיהיו נתתי לו מטבע מתוך נימוס וסגרתי בפניו את הדלת. הסוחר שכבר נואש מנסיונות כושלים זרק את סחורתו בחצר ביתי וחזר אל הרחוב ממנו הוא בא. את הבדים זרקו למחסן ואני מהר מאוד שכחתי מכל הסיפור, חזרתי לשגרה המפונקת והמשעממת של מי שלא חסר לו כלום. עברו שנים ובחסדי אללה הספקתי לחתן את הצעירה בבנותיי לפני שמחלה תקפה את העדר וירדתי מנכסיי עד שאני כאן שיכור ורכושי היחיד הוא הבדים האלה שמשמשים לי בית והם גם אינם שלי אלא של אותו סוחר עני שסירבתי לעזור לו." פארוק שהסיפור נגע לליבו הוציא את שקיק המטבעות מהמשכורת של אתמול ונתן לעני את רוב התכולה מלבד המעט שנזדקק כדי לקנות את הפולים של עבאד אל האדי, כך עשה והמשיך בשקט אל הדוכן. עבאד איש חכם היה ובעל נסיון, מבט חטוף בפניו העייפים של פארוק הספיק לו כדי להרגיש שמשהו לא כשורה, אבל שתק מתוך כבוד של עניים ולא שאל מה העניין. בשקט, בפנים מחויכות ובעיניים נוצצות זימזם עבאד יג'אמיל יג'אמיל, הוסיף חצי כמות נוספת לשקית עד שהתמלאה ושילח את פארוק לעבודתו, אולי בלי מזון אבל עם כמות קפה גדולה מהרגיל. היום עבר חלף לו והשמש שוקעת אל המדבר הגדול. הטייחים והרצפים נושאים כליהם על כתף ושרים כל הדרך הביתה שירי פועלים, על עלמות חן ועל החום הכבד על מלחמות שהיו ועל אגדות שלא היו. סוף היום בבגדד הוא מחזה שאין שני לו. החום נשבר לקראת שקיעה והמשכורת של סוף יום הם כמו צליל קסום שמפיח באנשים אור וחיים וכל הרחוב שר ביחד כמו מלווה את השמש מעבר למדבר וקורא לירח שיבוא. מכל מקום נשמעים קשוקשי קוביות וזקנים משחקים בשש בש ומשוחחים על זמנים שחלפו ולא ישובו עוד, נערות בשמלות לבנות אוספות את שאריות הפרחים שהותירו הרוכלים וילדים מתרוצצים ברחבת השוק המתרוקנת תרים אחרי איזה ממתק או פרי שנפל. כל הרחוב כולו כמו נאנח אנחת רווחה של פועל עייף עת חזר לביתו והתיישב אצל השולחן הערוך לכבודו מבעוד מועד.

ירח עגול ולבן עולה אל שמי הלילה של בגדד ופארוק שופת קפה על האש מהפולים של עבאד אל האדי... הגיע העת והנה הרגע ומה תבקש לך פארוק מה חפץ ליבך? למה תשתוקק נשמתך? שואל הלילה השחור. חושב פארוק בכובד ראש כי יודע הוא ערכו של רגע יודע פארוק את קסמו של הזמן והקפה שהחל גולש אל מעבר לשפת המציאות.. חושב וחושב שעה ארוכה ולבסוף מרים עיניו השמימה ואומר: אבקש לי שמחה על המעט שיש ואומץ לוותר על שלי לטובת זה שאין לו שוב ושוב ושוב כי אמונה יש ואללה הוא אכבר. ’רצונך הוא פקודתי‘ אומר הלילה. ’על שביקשת שמחה ואומץ, ועל ליבך שנכון הוא אגדיל משכורתך עשרת מונים ויחזק ליבך חסד ושפע ילוו אותך בכל אשר תלך והמבט העייף יפנה מקומו לחיוך גדול שלא ימוש מפניך עד יום אחרון‘.

מי אנחנו? הלילה או הקפה העשיר שהפך שיכור או הטייח שהפך עשיר הקוביות של השש בש או שאריות הפרחים? סיפור עם ערבי שכתב טייח פולני.. שנזכה לפשטות ורעות שזכה לשלום בינינו לבין עצמנו שנגיד תודה על המעט שיש והשמיים ייעשו את השאר... יג'אמיל יג'אמיל בגירסת האורגנל