חזון אחרית הימין

             


                קטע זה הוא דואט של שני אנשים (אחד מהם הוא אני כמובן) על אלוהים והחלונות הגבוהים:


-----------------------------------

"את הכול התחלתי בצמצום
את האצילות האצלתי ברוב תחכום
דיברתי עם משה ועם האבות הקדושים
ואני גדול וחזק ומאוד מאוד מרשים"
מי אני?
מי אני, מי אני?
....................................................
נו, למה אף אחד לא עונה? אף אחד,
טוב, אולי זה היה דוסי מידי, ננסה שוב.
"אני האבא של כל היתומים
אני מחלק כסף ופטורים ממיסים
את הרעים אני מועך
ואת המסכנים אני תומך"
מי אני? 
......................................................
אף אחד, לאף אחד לא אכפת? אני כבר לא מעניין אף אחד?
"אני הוא מלך עולמים
בטלים לפני עליונים ורמים
בכל קצווי ארץ שמעי הגיע 
ועל כל יושבי תבל אני מופיע"
מי אני? 
.....................................................
אלוהים ישב על כיסא קדשו, מבט עייף ועצוב על פניו.
[כמובן שכל זה הוא רק משל ומליצה כי לאלוהים (המילה הזו היא גם משל)
אין פנים או כיסא והוא לא עייף או עצוב לפחות לא במשמעות הרגילה והאנושית של מילים אלו.]
המצב היה נואש, זה לא שלא היו לו מאמינים ומעריצים רבים בכל העולם, איזה מיליארד מוסלמים
ואם לוקחים בחשבון גם את הנוצרים אז עוד מיליארד,
אבל נראה שהעובדה הזו לא הוסיפה עוז וחדווה במקומו של המאציל ברוך הוא. 
בעולם המערבי הוא לא היה פופולארי. חלק מזה היה בגלל תאוריות מדעיות על זה שהאדם נוצר מקוף והעולם מהמפץ הגדול, [כמובן שהקב"ה הכין כבר מראש תשובות מוכנות בידי נביאיו ורבניו לגבי הסתירות שבין תורה למדע.] החלק האחר היה סתם חוסר התעניינות וחוסר סימפטיה, אלוהים התחיל להיתפש כמשהו כבד כזה, לא מגניב,
הוא לא הופיע במסכי הטלוויזיות ולא בשערים של המגזינים הצבעוניים, הוא היה פשוט אאווט.
[כמובן שדברים אלו וכיוצא בהם לא מזיזים כהוא זה לו יתברך, ובפרט באורו שלפני הצמצום ששם הכול בטל לחלוטין 
ואין שם לא טלויזיות ולא פאפארצי.]
הדבר היחיד שעוד הצליח להעלות חיוך על פניו [כביכול, כמובן,בשם המושאל בלבד] של אלוהים היה המראה ההזוי של חבורת ברסלברים רוקדים על טרנזיט עם שלט גדול "אין עוד מלבדו" אבל גם זה לא תמיד היה עובד.
זה עתה סיים להשמיע את הבת קול היומית שיוצאת מחורב, שזה איפשהו באיזור סיני, וכצפוי לא היו לבת קול תוצאות מיוחדות, מלבד הרהורי תשובה מזדמנים בליבו של איזה בחור מישיבת #### שנכשל באתרים אסורים."צפוי", נאנח פ-צ-פ-צ-י-ה, "לאף אחד לא אכפת יותר ממך". 
וזה היה די נכון. 
הגיע הזמן לפעול! אמר האל וקם בפתאומיות מהכיסא, 
"לא לא לא רק לא על כיסא דין , לא עוד פעם".
"זה קורה לו בזמן האחרון חמש פעמים ביום, הקריזות האלה, 
כל פעם ה"הגיע הזמן לפעול" הזה כאילו הוא לא ניסה איזה מיליון פעמים כבר".
אבל הפעם זה היה שונה.... משהו מוזר עמד להתרחש, משהו שאף אחד, כולל החבר'ה מהחלונות הגבוהים,
לא צפה...
---------------------------------------------------
יום שלישי.
אריק התעורר,
בעיניים אדומות מחוסר שינה וגרון צרוד : "ג'וזי!" "נשבר לי מהתקליט המקומט הזה כבר שבוע אנחנו עובדים על אותו טייק!" נמאס לו לאינשטיין הזה. 
ג'וזי כץ פסעה בעדינות אל חדר ההקלטות, "אריק" ,מלמלה ועיניה חולמניות משהו,
"אתמול בא אלי איזה חתול מפוספס בחלום, דיברנו איזה חצי שעה והוא אפילו הכין לי קפה".
אריק הרים גבה "וכל זה בחלום הא?.. תגידי ג'וזי.. הכול בסדר?",
ג'וזי: "הוא אמר לי שאנחנו חייבים להקליט שיר מירמיהו עד שבוע הבא יום ראשון ב14:00 אחרת כל הציוד יתקלקל";
"אה וגם משהו על זה שהמיקסים של שיר שמונה.. לא זוכרת".
מה הוא אמר על שיר שמונה? אריק השתעל את השיעול הנעלב שלו,
"הוא לא כל כך אהב אותם אני חושבת" היא אמרה בצורה לא ברורה כדי לא להעליב.
"את צריכה לישון ג'וזי, ואם כבר קפה אז אל תשכחי לשים גם קצת קפה עם הסוכר, כפית בחודש השלישי"
נהם אריק וחזר לנמנם.
.........
רביעי.
פוווף!, 
שמוליק ג'וזי ואריק ירדו חצי טון בבת אחת בדיוק כשכמעט הצליחו לעבור את הטייק המי יודע כמה
של הקול השני לשיר "אהבות".
"די! די! אהההה! קיבינימט ...." אריק שרשר מספר קללות שלא היו מביישות את האסירים מהכלא השיקומי בשכונה ממול. "עוד מערכת תופים אחת שהולכת לנו אני משנה את השם לזלמן קונילימל ורץ ערום עד לדיזינגוף וחזרה!.. אני... אני.. אני אשדוד את כל הפלאפלים ואקבל פטור מהצבא על סעיף נפשי!!" שמוליק תולש בפראות חצי מהתבניות ביצים על הקיר.
"אני ארשום את כולנו לישיבה של הרב אויירבך, זאת המערכת השלישית שקורסת בחצי יום האחרון לעזאזל!!..."
ג'וזי ניסתה להשקיט את הרוחות, "גם ככה חשבנו לבטל ההופעה היום בערב, יהיה לנו מספיק זמן לצאת לסימה לאכול, להקליט שוב, ואולי אפילו לראות איזה סרט."
אריק החל מרוקן את המקרר מחלון הקומה השישית על העוברים ושבים כשהוא נובח נביחות זעם אל הרחוב הסואן.
"תגידו השתגעתם?" נבהלה ג'וזי, סטירה...
שמוליק עצר בבת אחת את מלאכת התלישה והסתובב, ידה של ג'וזי עדיין מונפת.
המומה מהמעשה עמדה לרגע שותקת ומייד כשהבינה מה עשתה אזרה אומץ והמשיכה תוקפנית ומשתנקת חליפות-
"אנחנו חייבים להירגע, ומייד. ס..ס..סליחה שמוליק פשוט הבהלתם אותי".
אריק מתיישב המום על הספה הפרחונית, ומדליק ג'ויינט.
"חשבתי על זה היום בבוקר כשיצאתם לדבר עם אורי , אני לא דתייה או משהו אבל יכול להיות שזה.. איך הדוסים אומרים:"משמיים" . אריק מגחך . "לא נו באמת!, שלוש מערכות תופים אחת אחרי השנייה באותו יום זה לא נורמלי!
והן עוד היו חדשות. חוץ מזה ששמעתי שלבימה התעלפו עשר שחקניות באמצע הצגה ללא שום סיבה הגיונית ושאפרים קישון התחיל לכתוב סאטירה תנכית בסגנון נבואות הזעם של ירמיהו.אתמול פולי וגברי התראיינו לרשת א' וסיפרו על איזה חתול שבא להם בחלום ואיים עליהם לביים מערכון עם שלושה חלקים על חורבן הבית עד יום ראשון,
הכול פה מתחרפן אתם לא קולטים!?"
הרדיו נדלק. 
"מנחם גולן הודיע כי הוא עובד על בימוי חדשני ליציאת מצרים שיופץ לאקרנים עוד השבוע.
על היוזמה החפוזה הוא אומר כי זו צצה בעקבות חלום שחזר ופקד אותו בחודש האחרון, חלום בו חתול מצווה עליו".. 
הרדיו נכבה.
הרחוב היה די ערני, ג'וזי נפלה מתעלפת והציפורים המשיכו מצייצות להם זמרת אחר הצהריים שכזו, אירונית מה, 
רק טיפותיו של הברז הלא סגור עוד נשמעות.


...............................
אלוהים חכך את כפות ידיו בסיפוק, "ככה מזיזים דברים" אמר בהתלהבות למטטרון שר הפנים.
"חנוכיל'ה אני כבר שנים אמרתי לך שאנחנו צריכים ללכת על האמנים,
הם במהות אנשים לא יציבים שפתוחים לרעיונות משוגעים , נשמות דתוהו, אתה יודע איך זה".
מטטרון עצמו היה אף הוא שרוי במצב רוח מצויין, 
"אין ספק שמלאכי החלומות התעלו על עצמם, קצת אפקטים מהיכל הצחוקים עם תמיכה טכנית מהיכל הלוגיסטיקה
והכול תיקתק כמו שעון".
"אני פשוט נגנב מעצמי, חשבת על זה פעם שאני גם המדע וגם היודע? פשוט לא להאמין איזה רעיונות באים לי לפעמים,
וואלה עוד דקה שמונה, אני מת לשמוע מה הולך שם למטה"....
טו טו טו טו טווווווו 
"קול ישראל מירושליים שלום רב השעה שמונה והנה החדשות מאת ריבי גדות תחילה עיקרם...
"נו כבר שיגיעו לתרבות, מי מתעניין בפוליטיקה".

........................................................................
" כתבנו לענייני תברואה מיכאל אדלשטייין מדווח כי הבוקר נתגלו בקריית אונו שורה ארוכה של עצים צבועים בסגול זרחני איש אינו יודע להסביר מתי וכיצד.חוקרים מטעם המכון לבוטניקה בתל אביב ע"ש גורדון בודקים זאת ברגעים אלו ממש"...
קולה החתוך של ריבי גדות המשיך למלמל,
"ונעבור לידיעה שנתקבלה זה עתה, נמסר לי ממש כרגע... אה.... ש.... אני מתנצלת אני פשוט קצת בשוק,
כן ... אההם... ממש עכשיו בעוד אני יושבת ומדווחת לכם צומח לו בחוץ הר ענק אה...
כאן באמצע אה... רחוב אה.. דיזינגוף" 
עוד כחכוח חנוק, "נמשיך לדווח מייד אחרי ה.. אה...פירסומות." 
רדיו נכבה.

פרנץ קישהונט, או בשמו העברי: אפרים קישון,יוצא בהול ומבולבל לצעידה הקבועה של יום חמישי בבוקר
כשהוא עטוף בשתי חולצות, מעיל וחצי , וצעיף.
הוא חושב בו זמנית גם על- "ירמיהו, אני , והכלב של יאשיהו" כשם אפשרי לספרו החדש, 
גם על ההר שצמח ברחוב ממול, ועל זה שיש לו עוד ארבע קילומטר ללכת עד שיגיע לקיוסק בו הוא קונה נייר טואלט 
(מצרך שמשום מה הפך נחוץ ושמיש במיוחד בבית משפחת קישון). 
זה קרה בדיוק שתיים (או שלושה) רגעים לאחר שהחליט כי "ירמיהו, אני , והכלב של יאשיהו" אינו הולם מספיק
כדי שהספר יקרה על שמו- מחד, ולא מתגלגל דיו על הלשון ,מאידך.
זה התרחש ממש כשכמעט סיים לחצות את ז'בוטיסנקי לכיוון צפון בני ברק, שתי פסיעות וקצת מישיבת "בני יוסף"
(לשעבר ישיבת סלבודקה), 
על המטר היותר סמוך לכביש מס' ארבעים וחמש....

.................

על דלת הכניסה לחדר הישיבות בשמי מרום היה תלוי לוח פלסטיק ענק ועליו הכתובת הבאה:
"דע כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכח המדמה, וזוהי רום מעלות האדם ותכלית השלימות שאפשר שתימצא למינו". 
בתוך החדר כבר חיכה הריבון לבוש בחליפת ערב קיצית, פניו רעננות וכולו אומר ציפייה, דפיקה מהוססת נשמעה, "יבוא" רעם קולו של האל.
אל החדר נכנס אדם קטן קומה, שערו המאפיר בלט לנוכח החיוורון שעטה על פניו. הוא פסע פנימה בהילוך לא יציב. 
"קראת לי" לחש בשקט, "אכן כן, אכן כן, שב ידידי. בבקשה, תרגיש בבית, אפשר להציע לך תה או קפה?" 
האיש היה קרוב לעילפון, הוא החזיק ביד רועדת את כוס התה ולגם בדממה בלגימות קצובות.
"מה שלומך" פתח האל בנימוס.
בסדר, מלמל האיש.
יופי, אין לך מושג איך אני מתרגש לראות אותך, אתה יודע,
לא כל יום מזדמן לי לשבת לשיחה עם אחד מהסופרים הבולטים בארץ. את כל הספרים שלך קראתי, את כולם.
הכי אהבתי את ארבינקא, זה הזכיר לי את עצמי כשהייתי קטן.
האיש הנהן בראשו, נראה שהוא התחזק מעט, הוא החזיק את כוס התה ביציבות והביט סביב.
החדר היה לא גדול אם כי בהחלט מרוהט בטוב טעם , הקירות היו ירוקים ועל החלונות היו תלויים וילונות בצע כחול בהיר. הריהוט היה מעוצב בפשטות אלגנטית. עיניו המשיכו לסקור את החדר. 
"טוב, אני מניח שעכשיו אתה מרגיש קצת יותר טוב, ניגש לעניין אם כן"
רציתי בעצם לעשות איתך סוג של הסכם, יכולתי כמובן לשלוח אליך אחד מנציגיי
אבל חשבתי שסופר ברמה שלך ראוי ליחס אישי מסויים. 

.................
הייתה זו מנגינה, מנגינה מופלאה, הוא הקשיב לה מרחוק ולאט לאט היא התקרבה אליו הקיפה אותו ונכנסה אל תוכו,
הוא הרגיש אותה עולה ויורדת מקודקודו ועד אצבעות רגליו, מרגיעה, מלטפת, מסבירה.
הוא מעולם לא שמע מנגינה שכזו אך עתה היה נדמה לו שכל חייו לא שמע אלא את המנגינה הזו.
מבעד לצלילים ראה את עיני האל מביטות בו, עמוק, יותר עמוק.

............

לכל מי שאינו מכיר את אפרים ובוודאי גם לאלה שהכירוהו (או לפחות חשבו שהם מכירים עד לאותו רגע)
הייתה זו הפתעה מביכה בהחלט לראות את קישון מסתובב ברח' ריינס עם ערימה של ספרי תנ"ך ביד אחת
ומקבץ מלוכלך למדיי של גרביים וגופיות אפורות ביד השנייה. 
על גב חולצתו התנוססה הכתובת- "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהים אחרים - אמש גומזתי,ארבינקא".
שכניו ומשפחתו הקרובה ניסו לדבר על ליבו , אפילו יוסי הקיוסקר הבלתי נלאה של אלנבי הציע לו מגנום וניל עם פצפוצי תות מסוכרים בחצי מחיר אבל אפרים לא הסכים להוציא אף מילה. רק דבר אחד הוא אמר:
"הגיע הזמן להגיח",  "הגיע הזמן להגיח". הוא הסתובב לו בין חנויות זנוחות של יודאיקא וכנסיות ארמניות
בחיפוש אחר מישהו שיקשיב לו, משהו חשוב יש לו לומר, הוא לבדו ידע זאת.
"איך אפשר להמשיך עם הזרם המגוחך הזה של חיים ומוות?" הוא שאל ספק לעצמו ספק ליושב משמאלו על ספסל האוטובוס. אמירה זו גרמה לזה האחרון להרים גבה (ובצדק אם יורשה לי לומר,שכן אנשים לא נוהגים למלמל משפטים שכאלו, ובטח שלא בספסלי קו 12ובאם בכל זאת מתחשק להם לשרבב אי אילו משפטים חסרי כיוון, סתם בשביל הכיף, 
הם עושים זאת בשקט ולא בצורה כזאת רצינית.)
לא אלאה אתכם בתיאור ארוך מפתיע ומייגע של הלו"ז הלא צפוי של אפרים קישון- או בשמו ההונגרי- פרנץ קשיהונט,
למרות שזה היה יכול להיות ממש יפה (נראה לי), שכן דברים מרתקים וחשובים מזה התרחשו בדיוק באותם שניות בהם מלמל קישון: "איך אפשר להמשיך ולזרום בחיים שכאלה עם חיים גורי?" (או משהו דומה לזה).

באותן רגעין בדיוק ישב לו אלוהים על אספרסו מקיאטו שתי כפיות סוכר ועוגיות טעם גן עדן (בטעם חמאה)
ועיצב עוד מוזה חדשה לסרט של שול רנד.
"מטט'!" רעם אלוהים. (טכנית מי שרעם היה מטטרון בעצמו-או בערך בעצמו, שכן באופן רשמי מטטרון הוא הרמקול האלוהי ,הוא מתרגם את רצונותיו של האל למשפטים בעברית כמו: "היי אחי מה המצב מה קורה איתך י'גבר?" או לחילופין: "לו עמי שומע לי ישרא-ל בדרכי יהלכו".. וכו' כפי שהוא נשמע אלינו או בכל מקום אחר).
"מטטרון! רעם אלוהים שוב פעם, "בא בא תראה זה גדול חחחחח.." "זה עובד אחי קבל," 
רוח נשבה בשמי מרום וענני מחלקת עסקים בגן עדן יצרו בור גדול, מעין מסך.
בכריזה נשמע צלצול להפסקת צהריים וכל הנשמות באו לראות מה קורה למטה.
לקח כמה שניות עד שהיה אפשר לראות ברור, רעואל עבד על החיבורים
"אמרתי לכם שמשהו פה לא בסדר" רטן רעואל, "איך לעזאזל יש פה בעיות זה גן עדן לא?"
הוא ליפף סלוטייפ מסביב לחוט הפלסטיק הכמעט מנותק, התמונה התבהרה
עכשיו אפשר לראות. 
עכשיו אפשר לראות את האדמה נקרעת לשניים. 
עכשיו אפשר לראות שורה של מבוקשים מהגהינום יוצאים בצרחות חדווה לריקוד חסידי סוער על קרקע מדבר סיני,
כמעט כולם היו שם, בלעם, בלק ,נבוכדנצאר אחשוורוש המן נבוזרדאן חניבעל אספסיאנוס טיטוס סטאלין והמלך ריצ'ארד,
גם החבר'ה משלנו ישו יוחנן השליחים ומשפחת קורח העניפה, כולם היו שם. פיאותיהן הארוכות מתנופפפות ברוח החמה, על הראש כיפות נחמן. 
שרים היו ניגון מירון משלהב שוב ושוב, ושוב. הם היו ממשיכים לולא יצתה בת קול ואמרה:
"אההם .. אהםם.. חת חת.. שומעים אותי?, " הריקוד נקטע בבת אחת, כולם נשאו אוזניהן השמימה: 
"לכו והיפכו את הכל! טלטלו את הרחובות משמאל לימין ומימין לשמאל! אל תשאירו אפיקורס אחד לרפואה, קדימה!".
והם תפסו שמלותיהם ורצו, רצו כמו שלא רצו שלושת אלפים שנה,
חבורה של גיבורים שלהבה אוחזתם עד טירוף , אלוהים פועם בליבותיהם 
המאיימים להתפקע מאש הקדושה. חוצים הם את המדבר כמו רוח הנושבת בגלי הים , בלי מעצורים.
גלים גלים של חול וסופות נוצרות כמו שביל מאחורי שלושים ומשהו הלפידים שרצים כדי להפוך את העולם על פיו.

..........................
ריח השום דבר עמד באוויר כמו ערפל כבד ביום גשם חורפי וקטום,
"נו, שמוליק", שמוליק סימן לה ביד שתחכה עד שיסיים.
"כן, סיימתי, מה?" שאל, "מצאתי חומר די טוב , ממש קרוב למה שחיפשנו, ירמיה ט' כ"ד- 
'הנה ימים באים נאום ה' ופקדתי על כל מול בעורלה על מצרים ועל יהודה ועל אדום ועל בני עמון ועל מואב
ועל כל קצוצי פאה היושבים במדבר כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב'.
"הא , מה אתה אומר שמוליק? בדיוק מה שחיפשנו, מרגש, אמיתי, אלוהי, ונוגע בדיוק בנקודה החשובה." ,
"כן זה נשמע טוב, מעניין מה אריק היה אומר על זה זה נשמע בדיוק.. קולו של שמוליק בגד בו והוא השתתק.
אריק עזב אותם כשהם התחילו עם כל הקטע הדתי ,ג'וזי התחילה לשים כיסוי ראש , שמוליק מניח תפילין כל יום.
נמאס לו לאריק הזה.
"לא מספיק איבדתי את אורי ועכשיו אתם?" הוא צרח. "את כל מה שיש לי לקחת תעזוב אותי בשקט!"
אריק נשא עיניו אל תקרת החדר.
"הוא עוד יחזור יהיה בסדר" ג'וזי כרכה את שתי ידיה סביב צווארו השמוט של שמוליק והניחה את ראשה על כתיפו.
"יהיה בסדר" היא מחתה חצי דמעה מלחיו המזופפת ונשקה לו קלות.
"בא נתחיל לעבוד על הלחן"..."תן לי מי", שמוליק פרט בעייפות על המיתר הדק. 
"עוד פעם אני לא שומעת" שמוליק הכה שוב. 
"אני יוצא למנחה בתימני , חוזר עוד חצי שעה תנסי להתחיל בינתיים".
הדלת נטרקה.
שמוליק פסע לבדו ברחוב הריק. שעת אחר הצהריים שחונה אין איש ברחוב, כולם ספונים בבתיהם עם אישתם ומרק בצל. רק שמוליק , עצוב וסהרורי. צועד בכבידות אל בית הכנסת של יחיא ,הזקן הנחמד שעזר לו למצוא מקום, להתפלל.
לשפוך מר ליבו לאלוהיו.

.....................

אריק רץ עם האוזניות נושם בקצב מהיר קבוע כל ארבעה צעדים- נשום ונשוף, נשום ונשוף וחוזר חלילה.
הרדיו שר-"מלא מחשבות, אין לי אותי ולעזאזל עם אלוהים..." אירוני כמה שזה אקטואלי באופו מתוזמן,
גיחך אריק לעצמו בין נשימה להתנשפות, 
מה בשם אלוהים אני עושה עכשיו, לאן אלך, לאן ארוץ?.. הוא המשיך לפזם כל מיני שאלות נוקבות למצפונו המסכן,
ממש הפציץ, כאילו קיווה שמצפונו יגווע מרוב עומס, 
הוא הציק לאריק, המצפון, על כן ביקש להרוגו. רגע לפני שהשתחרר אריק ממצפונו הוא נעצר בבת אחת
והתבונן דרך חלון בית הכנסת "שערי שמואל ואריאל לעדה התימנית" בשמוליק קראוס בוכה נהי תמרורים
מניף ידיו אל על ומוחה כף אל כף בהתלהבות עצומה. 
חפז המצפון על אותו רגע של מנוחה והציף את אריק ברגשות אשם מהזרת ועד לגבות,
נחילי דמעות ירדו על לחייו החדות של אריק ,
נחילי? נהרות של דמעות , 
נהרות? אוקיינוס של דמעות, 
אוקיינוס? 
כמעט שהפך אריק לדמעה אחת גדולה. 
הוא לא יכל לשאת עוד ופרץ לבית הכנסת באצע תפילת מנחה "שמליק שמו..ליק" הוא זעק כולו רטוב מדמעות. הנה חזרתי, אליך ,אל אלוהים אל הכול. חזרתי שמואל!" שמוליק פסע שלוש פסיעות לאחור והשניים החלו רוקדים כמו שוכחים היכן הם, בוכים וצוחקים, צוחקים ובוכים שרים ושותקים שותקים ושרים. לאחר כמה רגעים פסעו כולם לאחור, והנה כל בית הכנסת רוקד יחדיו את ריקוד המאה, צורדים את גרוניהם מעוצמת הווליום. 
ככה זה נמשך שעה ועוד אחת ועוד. וכשסיימו, חלקם מעולפים על רצפת בית הכנסת וחלקם בדרך, כבר יצאו כוכבי הערב. כמו שרים מבשרים, תפילה תשובה, 
זמן לתפילת ערבית.

...................

"משהו באוויר השתנה בחודש האחרון" אמר מדלג ג'וגינג אחד לאשתו, 
"כן" הסכימה "משהו גבוה, רוחני".

לו הסתובבת אחר הצהרים ברחובות תל אביב, וכרית אוזניך כראוי, הרי שחייב היית לשמוע עשרות שיחות שכאלו מתנהלות בין אנשים נשים וציפורים. כל תל אביב הומה רוח וקדושה בשבועיים האחרונים. 
על מגדלי עזריאלי נתלה שלט עצום ובו חיזוקים ודברי שבח לישראל צאן קדושים. סטקרים של 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך'
ו - 'אחי, אלוהים מת עליך' ממלאים את הרחובות כמו עלים אחרי שלכת. זקנים ופיאות החלו צומחים על כל אדם שלישי ברחוב וטלוויזיות שבורות ושלימות עמדו ליד פחי הזבל יתומות מאב.

אלוהים מתח רגליו וגלש מעט קדימה עד שנשען עם הראש על גב הכיסא.
חיוך של גאווה ונחת התפשט לרוחב פניו של האחד והיחיד,
"ושבתי את שבות עמי ישראל ולא יבושו עמי לעולם" העביר יד ימינו על שפמו וליטף ברווחה את זקנו -
"ראו בניי, התבוננו בהם, קדושים ונעלים. מתוקים כפרה עליהם. אין על עם ישראל , אין עליהם!"

................................. 
"אפרים בוא בוא תראה" אפרים, בהול ונמהר אץ רץ אל החלון. 
בזמן האחרון כל דבר מקפיץ אותו.
"מה יש רוחמה?" ,
"תסתכל י'פרענק תסתכל, שם למטה ליד הפח". אפרים רכן על אדן החלון, חצי גוף בחוץ. לו היית אתה במקום אפרים מסופקני אם היית מחזיק מעמד יותר מחמש שניות מול המחזה ה-הזוי- בלשון המעטה.
דמות עגלגלה עם סכין תקועה בבטן עמדה על טלוויזיה שבורה וצרחה בקולי קולות, "אני עגלון מלך מואב! חזרו בתשובה!
הו תל אביבים כה אמר ה' כפרה עליו עיניים שלי, חזרו מדרכיכם הרעה, למה לא יהיה לכם עוד צ'אנס כמו בפעם שעברה, הנה תראו אותי עכשיו גם אני מגניב" הוא הוציא מנדולינה וכובע מקסיקני והחל מנגן, אפרים נשבע שבחייו לא שמע כזה סולו ונכנס שוב הבייתה כולו נסער,
"רוחמה זה עגלון, זה באמת הוא!" "אני אומר לך ראיתי ת'סכין בבטן."
אפרים תפס את ילדתו הקטנה והניף אותה באוויר פניו קרנו מאושר והבנה עילאית. "ידעתי, ידעתי שאתה שם"
דמעות התרגשות התגלגלו במורד לחייו הוא נשא עניו כלפי שמיא, "שמע ישראל אדונ-י אלוקינו אדונ-י אחד".
"רוחמה!" "כיסוי ראש והחוצה." הוא נהם בהחלטיות.
רוחמה לא התמהמה וזרקה על ראשה מגבת מטבח מרופטת שהייתה בקרבת מקום. 
מי שלא זכה לראות את אפרים יהושפט קישון מקפצץ בעליצות אלוהית ברחוב אחד העם, נושא על כפיו את עגלון מלך מואב לא ראה ולא יראה את אפרים יהושפט קישון מקפצץ בעליצות אלוהית עם עגלון מלך מואב על כפיו
ברחוב אחד העם בתל אביב.
...............................
"אריק הדלק בבקשה את הרדיו" מלמל שמוליק בבדיחות הדעת.
"אהויי שמואל ידידי אפילו ג'ויינטא חשישא קדישא אבעיר למענך אם רק תבקש"
אריק ושמוליק התחרפנו לגמרי אחרי פגישתם המרוגשת והמחודשת בבית הכנסת
ונהנו למצות את השעשוע שבמליציות כדי לומר זה לזה דברים חסרי חשיבות, מה שגם היו מסטולים לחלוטין ממילא.
הרדיו נדלק-
"ולידיעה שהותרה לפרסום זה עתה, כשלושים ומשהו איש נעצרו בחשד לשוטטות בלא תעודות מזהות, כשנשאלו האנשים לשמם ענו בשמם של דמויות מפורסמות מהעבר היהודי, כמו אחשוורוש קורח וטיטוס. כמו כן נמסר כי גופתו של אדולף היטלר נמצאה תלויה בכיכר המלכים איש לא יודע כיצד ומתי הובאה לשם , המכון הפתלוגי ע"ש יהורם בנימיני מוסר כי הדנ"א אכן תואם גנטית לזה של היטלר, ממשטרת מרחב דן נמסר כי גם אם זה איננו היטלר האמיתי הרצח בוצע ככל הנראה על רקע לאומני. ונעבור למזג האוויר.."
הרדיו נכבה.
.................................

אלוהים ישב על כיסא קדשו , מבט עייף אך מבסוט על פניו.
איו צורך לתאר כיצד ומתי נהפכו כל יושבי תבל לעובדי ה' נלהבים ,
בבחינת "וראו כל הפרענק פארעך כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שכן ריבון העולמים היה הווה ויהיה וכולי..
רק נאמר משפט צולע ואחרון, כי אין דבר יותר טוב מבננה עם שומשום ונובלס. שתי הנקודות הכי רחוקות זו מזו בעיגול הן שתי הנקודות הכי קרובות זו לזו. זו שלנו וזו גם כן. עכו כוסתה טל וצפת אף היא כוסתה טל. טובים השתיים מן האחד.
איש אחד הלך עם מקל, המקל נפל לו אז הוא הרים אותו, אז המקל נפל לו שוב.