אובמה וארבע קילו ניילון

הוא יצא מן הבית עלוב פגוע ומסכן, מייחל שאי מי מן העוברים ושבים ישאל אותו לשלומו
ויזה לעברו כמה טיפות של הבנה ורחמים.
"הוא נראה כמו אחד שיודע להקשיב" חשב לעצמו ופנה לעבר הספסל הזהוב(איפה שמותר לעשן)
התיישב וניסה לפתוח בשיחה עם "זה שיודע להקשיב" כלשונו. "נו, אז בסוף לא היה כזה מעונן כמו שהבטיחו, הא?",
"כן" השיב האלמוני מחוסר עניין. 
העלוב ניסה לסקור את שכנו לספסל במבט חטוף וסתמי (כביכול). -
מבוגר, נראה בערך בגיל העמידה בעל זקן ארוך ומלא ובליטה שכמעט ואינה נראית לעין העונה לשם : "אף".
האיש היה גבוה באופן מפתיע שכן לו עמדת מאחורי גבו ראית את ראשו מבצבץ אך בקושי מעל לגובה הספסל
אולם שב לידו וברכיו יעקפו בכמה וכמה ראשים את קומתך כשיקופף את רגליו אך במעט.
גם אוזניו היו בלתי שגרתיות בעליל, מחודדות ומשתרבבות אל על כמו היו חצוצרות יובל כסופות, 
מוציאות עשן סגלגל וסמיך עם כל שיעול. 

ננסה משהו עליז יותר, חשב לעצמו העלוב. --"שמעתי שגילו רעל בפיצה של מקרדו, פשוט בושה, תראה מה שאנשים עושים בשביל כסף", הוא לא חיכה למענה ומייד המשיך- "ובכלל אני לא מרוצה מההתנהלות התעבורתית כאן, הכל מתחיל ונגמר במקומות חנייה, אני אומר לך."
"אתמול יצאתי לשופינג של יום שלישי והסתובבתי איזה שעתיים וחצי עד שמצאתי מקום להניח את הסובראו החרבנה שלי, איך שאני יוצא ניגש אליי שוטר ותוחב לי בדש חולצתי הקרועה דו"ח של מאתיים יורו, מאיפה שאני אשיג לו יורו עכשיו? לעזאזל עם המשטרה גם כן, כולם דופקים אותי ואף אחד לא סובל אותי, אלוהים פשוט שכח ממני, שכח. כאילו אני לא קיים. ות'שמע, זה לא שאני מאמין או משהו כזה אני לא דוס אתה יודע את זה, אבל ת'שמע אני מדליק שתי סיגריות כל ערב שבת אחת בשבילי ואחת לשלום השכן ואני בא לבית כנסת פעם בשנה לבדוק אם לא גנבו לי ת'תפילין. אז מה אם אין לי גוזמבות כאלה ושטריימל על הראש אז לי לא מגיע קצת יחס, הא? קצת?"

הרוח עלעלה קלות, ערבבה, את דפי המקומון שרבץ על הרצפה ולא הוציא מילה כל השיחה.

"וזה עוד כלום, אני חוזר הבייתה ומה אני רואה?, 
דמעה נשרה על סנטר. 
עוד אחת.
אני נשבע לך שזה בחיים לא קרה לי עם אף אחת, מה עשיתי לה? הא? מה? הכל קניתי לה,
בגדים, תכשיטים, סרטים של ראסל קרואו, הכל, מה שרק ביקשה גנבתי לה, ז"א מה שהיה בחנות כאילו.
והיא מה היא מחזירה לי?, עומדת מחוץ לבית הבנות לבושות התיקים ארוזים המפתחות של הוולוו ביד,
הוולוו שאני גנבתי, אני! עד לכפר שמריהו נסעתי עם הצ'יקמוק שלה כדי להביא אוטו יפה שתהיה מרוצה
והיא גונבת לי את הבובל'ה שלי?. אני מנסה לשאול אותה תגידי סימה מה קרה עיוני הכל אבטיח? 
והיא במקום לענות לי , תופסת מספריים ומול הילדים גוזרת את החוט מאריך."

כאן, במקום הזה
פרץ עלובנו בבכי תמרורים בלתי פוסק וכל כך הרבה תמרורים היו שם בבכי הזה, אפילו כאלו שאין במשרד הרישוי
עד שנדמה היה כי שכנו לספסל הניח עליו יד מנחמת והושיט לו נייר טואלט יד שנייה, שינגב את הזיעה, מסכן.

הוא התעורר, קם מהלול, סידר את הטיטול ויצא אל החצר עלוב פגוע ומסכן
מייחל שאי מי מן העוברים ושבים ישאל אותו לשלומו ויזה לעברו כמה טיפות של הבנה ורחמים.
"היא נראית כמו אדם שיודע להקשיב", חשב לעצמו ופנה לעבר הספסל הזהוב מול המגלשה איפה שהגננת יושבת.