שחייה צורנית וקוסאומו

יצאנו מהאוהל אל החום הבלתי נסבל והירוק היפיפה של מדבר המוגרבים, כמו לשחות בבריכה של מים מוצקים.
הכל מזמין כזה וחי, למרות שהיופי הפראי הזה לא נוגע לי באף מקום חוץ מהחולצה שדבוקה אל הגב בזיעה קרה. 
באמצע הסצינה המתפרפרת הזאת עמד עץ אדום בעל עלים בגודל אדם שכאילו ולא הפסיק לצמוח,
המשחק עם הצל והאור, הקור והחום נתן אשליה של גדילה וגודל,
של עלים ועלייה,
אדם ואדמה אדומה.

2078\06\09.

הוא הפעיל את המאוורר על הכי חזק, הכי הרבה.
תמיד הוא רוצה הכי גדול, הכי יפה. בלי להרגיש שכל הצבעים בעולם מדברים אליו וקוראים בשמו, 
שכל הציורים והתמונות הכאילו זזות ברחוב הן רמזים מלוח מספרים בזמן החולה החולף שלו.

גג אדום ורעפים סדוקים, רוח נושבת.
עלים נוטפים טל 
נוצץ. 
מבט חודר וחיוך שאומר הכל. 
אתה מסוגל לשבת שעות ולכתוב עוד ועוד קלישאות, לשחות במים מוצקים, ירוקים.
אתה אוהב לחוש בצורניות. אוהב שהיא מעקצצת לך בקצות האצבעות,
כמו מאיימת לפרק כל משמעות. 
להגדיר אותך בתוך עולם חדגוני, למסמר את התשוקה שלך לתמונה כאילו חיה.