הרואין רגשי מסוכן במסווה של געגוע

בוקר,
ישנתי שעתיים,אתמול היתה פה מוזיקה ואנשים והרבה שמחה,
העולם יפה והחיים ממשיכים להזרים אנרגיה מסביב,
העניינים מתפתחים כרגיל
בכיוון לא צפוי ,
והכל בעצם שגרתי והגיוני,
חוץ מזה שהלב שלי קרוע למליון חתיכות,
כולו חריצים וסדקים ונחלים והאהבה זורמת כמו חומר מחטא,
וזה שורף, אבל ממש.
קצת נושם, קצת לבד, קצת חושב,
אחרי הכל אני ועצמי ביחד כבר קצת יותר מ20 שנה,
ככה שעברנו כבר תקופות של חרא,
אבל לשתות כמויות כאלה של אהבה
בארומה חריפה וחדה כל כך של כאב,
יכול להיות שאני אלרגי למשקאות כאלה?
שומע ברדיו שיר דביק ולא קשור של שלמה ארצי
ומתכנן איך אני חוסך מליון דולר בשביל לשתות איתך כוס קפה.

יעני-
זה כמו כשהאוטו לא סוחב בעלייה אז צריך לפרוק מטען ולא משנה
איך אתה פורק את זה, העיקר להוריד משקל,
אז בוכים ובוכים ומדברים בלי סוף כדי שאולי מהשמיים יפלו עליי
המילים האלה שאני כל כך רוצה לשמוע.
מילים שיזכירו לי בצורה חד משמעית שהרצון הוא טיפוס קשוח, הערס של השכונה,
ואף אחד לא מעיז להסתכל לו ישר בעיניים.
אבל מילים זה קטע של בני אדם,
אני יותר קרוב למשהו בין בבון וזאב ערבות.

אוטובוס ירקרק מחליק עוצר ומחכה,
לאט לאט ממשיך אל תוך העיר העצובה הזו.
שואל את שירי בראש שלי,
איך ומה ולמה, כי אני אוהב אותה.
היא מחייכת, נושקת לי קלות ולא עונה.
שואל את מאיר והוא עונה לי,
עונה לי ושומעים בקול הצרוד שלו חריקות כמו אין סוף שברים,
עונה לי ויש מצב שדווקא הוא , מכל האנשים שרצים לי בראש,
דווקא הוא מבין אותי.-

'אהובתי היא כמו ארץ מדבר'...
לוקח שאיפה עמוקה פורם תלתל, קוצר עלעל וממשיך-
'לא מתמסרת קל אם בבכלל'..
'להצגות שלי היא לא קהל'..
מגלגל עיניים, קורץ, ושר-
'אפילו שרוצה אותי כבר דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר.'

ואני שואל אותו: תגיד מאיר-
אם הייתם נפרדים ואתה היית נשבר עד שכמעט מת, ואולי מת באמת,
והיית בא אליה ונופל על ברכיים ואומר לה שמצאת , ושהיא החצי השני שלך
אם היית נופל על ברכיים ומשפיל את עצמך כדי לחשוף את מה שיש בפנים
היא הייתה מקבלת אותך, או שהיא הייתה מתבלבלת ואומרת לעצמה
שזו עוד אחת מההצגות שלך?

הוא שואל אותי בחזרה-
אתה אוהב אותה, אבל על אמת?
אוהב אותה כמו לא יכול בלעדיה,-
או אוהב אותה שזה בעצם אוהב אותך
או באמת באמת אוהב אותה?
אני בוכה והעיניים היפות שלך שירילי
יושבות לי עמוק בתוך אחד מהמקומות הכי שמורים שלי,
כל כך הרבה אבטחה וגדרות יש מסביב
כדי לוודא שלא יברחו לי העיניים הרכות האלה,
שרואות עד ללכלוך הכי קטן שלי
ולא עושות הנחות ולא מוותרות לי.
את לא לידי עכשיו, אבל העיניים שלך אצלי בלב,
אני לובש אותן כמו משקפיים ורואים כל כך חלק כי הכל מלא דמעות,
אני אוהב אותך שירילי, ואף אחד לא ייקח אותך ממני,
אני כואב אותך,
אוהב אותך כל כך.

אני מבטיח לך
ילדה שלי קטנה
שהמלחמה שלי עם עצמי עכשיו
תהיה המלחמה האחרונה,
כי אחרי זה נאהב ונעוף,
את ואני,
ושלום, והכלה, ואמונה, ויציבות, ואהבה,
ישטפו את מה שעכשיו מלא אצלי בדם,

אני שואל את אלתרמן,
הוא מצביע על בקבוק של משהו שמתיימר להיות קשור איכשהו ליין
מצביע ואני רואה בעיניים שלו שהוא מבין אותי,
מצביע ועונה-

'אם תרדנה בליל דמעותייך.. שמחתי לך אבעיר כצרור תבן'..
הוא משתנק וממשיך-
'אם תרחפנה מקור עצמותייך'..
'אכסך ואשכב על אבן'...
דופק עוד שלוק ובקושי שומעים אותו-
'אם תאמרי אל מחול לרדת.. על אחרון מיתרי אנגן לך'...
'אם תחסר לך מתנת יום הולדת... את חיי ומותי אתן לך'..
..את חיי ומותי אתן לך...
אני רואה לו בעיניים את הכאב שלי,
רואה אותי משתקף בעיניים שלו
בעיניים שלך שירילי ,
וממשיך-
..'ואם לחם תאבי או יין...מן הבית אצא כפוף שכם'...
'ואמכור את עיני השתיים...ואביא לך גם יין גם לחם'..
'ואמכור את עיניי השתיים.. ואביא לך גם יין גם לחם'..

הוא נופל,
נושם בקושי,
והפה שלו מסמן לי בלי קול-
"אהבה זה אנחנו זה אהבה".