טרגדיה דמיונית מעולם מקביל

               הקטע הבא נכתב ע"י שני אנשים יחד במשחק ספונטני בו כל אחד כותב בערך שני משפטים:
איזה אחלה של בוקר הא?, לחשתי לאווה, כמו בבית הקפה של סומבררו אתמול, זוכרת?
נכנסים, מהססים, בוחרים משהו, מחכים שזה יגיע.
אז מה את אוכלת מותק, שאלתי. הפוך כפול וסלט, היא עונה לי מבוישת.
בדיוק הבוקר חשבתי לעצמי שהחיים שלי מתנהלים באופן סולידי למדיי והאמת שזה די טוב לי,
אווה עוזרת לי להשתחרר מהשנה האחרונה בכל כוס קפה, בכל חיוך. 
תראה איזה אחת מצאתי, כבר לא מייצרים כאלה תאמין לי, אמרתי לגבר שישב בשולחן לידנו, שיהיה רק טוב הוא עונה לי. 
מה כבודו עושה כאן לבד?, השיחה מתניעה. כותב ביקורת לספר, הוא משיב. שמי שמוליק, אמרתי, ואני גר שני רחובות מכאן,ממש צמוד לכיכר המלכים, 
שמי קווינס, הוא אומר, קווינס זה שם של פושע, לא? , אני מתלוצץ. אבל פושע נחמד, מוסיפה אווה מיד.
תמיד היא מרגישה צורך לחלץ אותי מהסתבכויות מיותרות, היא לא מבינה שאני אוהב לפעמים לשחק את הטמבל.
כך או כך הוא מחייך בנימוס, זה נראה שלא נעים לו להיות במרכז ההתעניינות שלנו.
אני מפנה את השיחה לפסים אחרים- 'ההרכב פה ממש לא רע למרות שהטרומבון לא לגמרי מכוון'. 
כן , אתמול הייתה פה רביעייה אחרת ושום כלי לא היה מכוון, הוא אומר,
בדרך כלל אני מקליט את הקטעים אבל אתמול היה פשוט מזעזע , חמש דקות אחרי שהתחילו לנגן לא נשאר פה אף אחד, רק אני עשיתי את עצמי נהנה מהמוזיקה. אתה בא לכאן כל יום?, שואלת אווה בעדינות.
כן, הוא עונה. כתיבה דורשת המון מחשבה ופתיחות, הקפה והמוזיקה פה עושים לי את זה לגמרי.

אווה כבר סיימה את הסלט ואני הייתי קצת לחוץ לא לאחר לבית ספר, סיימתי את השיחה- יופי, אז ניפגש מחר אולי,
נזוז?, אני מסמן לאווה, נזוז.

יצאנו החוצה, האור בחוץ היה מסנוור, מעוור כמעט ביחס לאפלולית הנעימה שהייתה בפנים. 
חצינו את הכביש שלובי ידיים, אני זוכר את התחושה של הידיים שלה, זה היה כמו ללטף אפרסק שלא לגמרי מוכן. 
הדברים התגלגלו בקצב מסחרר, המכונית הכחולה, הצעקה, הדם, ולבסוף להתעורר במיטה לבנה עם מדי בית חולים,
קצת כמו להתעורר בבוקר וכאילו שלא עברה יותר מחצי דקה מאז שהלכת לישון-
פתחתי את העיניים ונזכרתי, צובט את עצמי מסרב להתעורר , הכל כמו נהיה שחור, צללתי עמוק פנימה...

זיכרון, זיכרון, זה כל מה שנשאר לי, זה המון לא? אני שואל כל אחד שנכנס לחדר.
אבל את חייבת להסכים איתי שזה המון לא? לא ככה? תעני לי, למה אף אחד לא עונה לי, לעזאזל.
האחיות נראות עצבניות, כנראה הם קיבלו הוראה לא להיכנס איתי לשיחה, הם מפחדים לדעת את האמת,
זה מה שהם מפחדים . לדעת שזיכרון זה הכל, הכווווווול אני צורח. הם מנסים להרגיע אותי.
אני לא שכחתי כלום, אתם שומעים אותי???
העיניים שלה, הפה שלה , הקימורים העגולים שלה, תמיד היה לה שעון בצבע טורקיז,
אני תמיד ידעתי מה השעה ולה בין כה לא היה אכפת, כך שזה לא משנה כי לא אכפת לה.
רגע, רגע, ריכוז, מה היה לפני השעון?, אה כן, כף היד שלה, היו לה חמש אצבעות אם אני לא טועה,
טבעות לא היו לה אלא אם אתה מחשיב את המחזיק מפתחות של הדירה שהיא החזיקה תמיד.
פעם שאלתי למה והיא אמרה שאני סתם נודניק לא נעלבתי, להפך הרגשתי שזה סוג של מחמאה מוזרה.
אבל רגע איפה היינו?, האצבעות, כן, היו לה אצבעות ארוכות אבל לא יותר מידי.
אני תמיד שם לב לאורך האצבעות כי אימא שלי הייתה פסנתרנית, אצבעות ארוכות מורות על חכמה, ככה קראתי פעם.
אני שוב פעם מאבד את חוט המחשבה שלי. 
להתרכז, להתרכז, אני לוחץ באגרופים על שני צידי הראש הדפוק שלי, 
תיזכר, תתרכז בנאדם.....

מובילים אותי כל יום ככה, מבויש שאיני מסוגל לשלוט בעצמי,
מותה שיבש לי את כל מערכות ההגנה לרגשות מעורבים, הם אומרים.
אתמול פגשתי מישהי בתור לאוכל, בערך בעשר בבוקר. היה לה משהו עצוב בעיניים, מין פיספוס.
לכולם כאן יש משהו עצוב בעיניים . פה זה לא סתם בית חולים לחולי נפש, כולנו היינו פעם "נורמטיביים" כלשונכם.
כל בנאדם שני כאן ניסה לשים קץ לחייו לפחות פעמיים. לכולם יש סיפור, "תיק", מדכא ומטופש.
מישהו מוכן להסביר לי מה לא נורמלי אצלי? הא?, אני צועק.
מה לא נורמטיביי בלנסות להתאבד אחרי שהלכה לעזאזל הנפש התאומה שלך,
אחרי שאין לך בשביל מה לפתוח את הבוקר? 
אני חושב שזה ממש בסדר ,ממש נורמטיביי. אני מבואס שלא הצלחתי, עכשיו אני כבר לא אנסה שוב פעם,
ולא בגלל שגיליתי את משמעות החיים , סתם כי אין לי עצבים, 
הייתי מת לגמור עם זה..

...........................

אתמול השתחררתי מהגיהינום, עכשיו אני מטייל ברחובות גן עדן אוכל אגסים זהובים ותפוחי כסף נוצצים.
היא עוד מעט תגיע, רק קפצה שנייה לשק"מ להביא כוס קפה ונובלס , יש לנו פגישה בחמש עם אלוהים לייעוץ זוגי.
לא הכל פה מושלם כל כך. זה היופי במקום הקסום הזה, אלוהים נותן לנו לחוש אשליה של בחירה וחוסר,
זה רק בכאילו, הוא כזה גבר.
הנה גבריאל וזבדיה. זבדיה פשוט בחור מגניב, הוא כזה מלאך פריק, מסתובב עם של וצעיף של הודו
ויש לו כיסי פריקים על הכנפיים.
הקפה פה ממש טוב, בדיוק כמו שצריך. גם הסלט פה והג'אז.... תענוג.
"סיימת כבר ת'ספר?" אני שואל ,
הוא מחייך וממשיך לכתוב, "הג'אז מושלם", הוא פולט.
וממשיך לכתוב, ממשיך לכתוב.